איך להפוך למסבירנים פרו ישראלים אפקטיביים?

כתיבה: רז סמולסקי עריכה: הגר רבט

הסברה נכונה שעובדת ומשנה עמדות היא אתגר מורכב וכדי לעשות אותה נכון צריך להתייחס לשאלות העיקריות – אל מי פונים ואיך מדברים איתם באופן משכנע?

עם מי אנחנו מדברים? 

משפיענים ויוצרי תוכן מוגבלים מאוד בבחירת קהל היעד שלהם בגלל ההפצה הרחבה שיש לתוכן שלהם על ידי משתמשים אחרים, אבל משתמשים שעונים לתגובות בהחלט יכולים לבחור קהלים שקולים יותר לדבר איתם.

“הבנו שהעולם נחלק לשלוש קבוצות: 5-10 אחוז שאוהבים את ישראל ותמיד יתמכו בה, 5-10 אחוז שתמיד ישנאו אותה והשאר, שהם הרוב הגדול, שלא יודעים כמעט כלום על ישראל, ישראלים או פלסטינים, והם מושפעים מהר מאוד מתוכן שהם נתקלים בו ברשתות. זה הקהל שצריך לפנות אליו” מסבירה רותם בנקל, מנהלת תוכניות סטודנטים בארגון  StandWithUs ישראל. כדי לזהות את הקבוצה הזו, אפשר להיכנס לפרופיל של המגיב, לראות את סוג התכנים שהוא מעלה ומאיפה הוא.

רן נתנזון, ראש ענף חדשנות ומיתוג ישראל במשרד החוץ אומר שצריך להתמקד בקהלים הפחות מעורבים בעלי הידע המוגבל לגבי ישראל, ולהתעלם מהקהל בקצוות. “חבל לבזבז זמן ואנרגיה על אנשים קיצונים והקהל המרכזי שלנו הוא הקהל הרחב והלא בהכרח מעורב, שרוצה לפעול ולא מכיר את התמונה הרחבה, אבל עושה זאת כי הוא נחשף למידע אקראי ברגע מסוים”.

מבחינת השתייכות פוליטית בקרב הקהל האמריקאי, הוא מציין כי הרוב המכריע של הרפובליקנים תומכים בישראל ותומכי המפלגה הדמוקרטית נחלקים ל-25% שתומכים בישראל באופן מוחלט, 25% שהם הגרעין הפרוגרסיבי שאיתם אין טעם להתווכח ו-50% שהם נייטרלים. קשה לזהות השתייכות פוליטית ברשתות, אלא אם יש לכם זמן לבדוק את הפרופיל של המשתמש ואם בעבר הוא העלה תכנים שמעידים על כך.

“אנחנו מחפשים את הקהלים המתונים בעלי דעות ליברליות מתונות ולא פרוגרסיבים הארד קור, ואותם צריך לחשוף לעובדות ולהראות שבפועל הם אנשים דומים לנו ואנחנו מחזיקים באותו סט ערכים, מה שנקרא Like minded people” מוסיף נתנזון.

נתנזון מדגיש שכל דיון ברשת צריך להיעשות בפוסטים פרו-ישראלים כדי לקדם אותם ולא את הנרטיב האנטי-ישראלי. בנקל מוסיפה שרצוי להגיב לתוכן שיש מסביבו עוד תגובות ישראליות וקהל תומך וזה בדרך כלל קורה בפוסטים פרו-ישראלים, ושם אפשר גם להגיב לטענות אנטי-ישראליות. בנקל גם מבדילה בין הרשתות החברתיות ומציינת כי בטוויטר יש נטיה לדיונים ארוכים, אבל באינסטגרם ובטיק טוק עדיף לפעמים להעביר את השיחה להתכתבות פרטית.

קהל נוסף שכדאי וחשוב מאוד להתמקד בו הוא מכרים בחו”ל, קרובים ורחוקים: “זה עוזר לעבור את המחסום הראשוני, כל בן אדם שהיתה לנו נגיעה איתו או הכרות מוקדמת, גם רחוקה מטיול בחו״ל או ממפגש במסגרת העבודה, גם מכרים מקבוצות עניין בפייסבוק” מציין נתנזון “אלו אנשים שמראש יהיו יותר פתוחים לשמוע את הצד שלנו”.

בנקל מספרת על חניכה יהודיה שהיא הדריכה במחנה קיץ בארצות הברית ששיתפה פוסט של בלה חדיד ובגלל ההיכרות המוקדמת, שהיתה ביניהן, היא החליטה לפנות אליה בפרטי ולהסביר לה מי זו בלה חדיד ואיזה שקרים היא מפרסמת. “סיפרתי לה מה קרה בארץ ב-7 באוקטובר, שיתפתי שבן הזוג שלי במילואים והסברתי לה על תעשיית הפוסטים שיוצאים נגד ישראל וגם הבאתי לה עוד דוגמאות של פוסטים שהעלתה בלה חדיד. היא חזרה אליי אחרי יומיים שהיא מבינה שבלה חדיד שונאת את ישראל והיא לא מעלה פוסטים רק מטעמי הדאגה שלה לזכויות אדם”.

איך מגיבים?

לא כל פוסט או תגובה צריכים לקבל מענה. “אני לא מגיבה על פוסטים סתמיים כמו Free Palestine” משתפת בנקל “אלא ממליצה להגיב לשקרים ספציפיים שיש משהו קונקרטי ונכון להגיד עליהם, למשל מי שטוענים שעזה היא כלא פתוח או שישראל מדינת אפרטהייד, אלו שתי טענות נפוצות שאפשר להוכיח בקלות שהן אינן נכונות”.

מבחינת תוכן התגובה נתנזון מדגיש שכדאי להוסיף גם הכרה בסבל הצד השני או לתמוך בחלק ממה שנאמר, למשל: “מה שכתבת בהתחלה נכון אבל בחלק השני אתה טועה…” זה מכשיר את הקרקע להקשבה לטיעונים שלך. מישהו שנמצא באירופה או ארה”ב רואה את הסבל בעזה ואי אפשר להתעלם מזה, אבל חשוב להסביר שלישראל אין רצון לפגוע בחפים מפשע והמטרה היא לצמצם את הפגיעה בהם. אפשר להביא את הסיפור של בית החולים שיפא, שצה”ל נתן ארכה מספיקה לפינוי, העביר מזון תינוקות ואינקובטורים ודווקא חמאס היה זה שמנע את הפינוי”.

לפעמים נראה שהמסרים הישראלים מורכבים וארוכים ודורשים משאבי קשב ולכן נתנזון ממליץ לשמור על תכנים קצרים וממוקדים והטון צריך להיות נעים ולא מטיף. “חשיפת העובדות מאוד אפקטיבית, חשיפת הזוועות במינון נמוך ולא בצורה גרפית בוטה ותמיד צריך לחזור ל-7 באוקטובר ולהגיד מאיפה כל זה התחיל, כי זה כבר נראה כמו היסטוריה רחוקה והנרטיב שנצרב הוא רק מה שקרה השבוע”.

נתנזון מוסיף טקטיקות נוספות: להקביל את האירועים בישראל לאירועים מוכרים בחו”ל, ה-9/11 רלוונטי לאמריקאים, פיגועים שהיו באירופה וההשוואה של חמאס לדאע”ש. חשוב להביא סיפורים אישיים; אם יש חובבי מוסיקה אפשר לדבר איתם על הפסטיבל, ואם יש תומכי זכויות נשים לדבר איתם על האונס, עם הורים לדבר על רצח וחטיפת ילדים ולשאול מה הם היו עושים אם זה היה הילד שלהם, אמא או אח שלהם.

מספר מסרים שחשוב לחזור עליהם ועובדים טוב:

• ההתקפה, הרצח והחטיפה היתה על אזרחים מ-40 מדינות, גם גרמנים, בריטים, אמריקאים, תאילנדים וערבים ולכן זו אינה התקפה רק על ישראל אלא על זכויות האדם הבסיסיות ביותר.
• המלחמה היא נגד החמאס ולא נגד הפלסטינאים כולם.
• רצוי להשתמש בביטוי צבא מאורגן של טרור כדי להדגיש את הכוח הצבאי של החמאס ואת המימון שלו, כדי שלא ישתמע שמדובר בקבוצת טרוריסטים קטנה.
• החמאס הוא איום על האנושות, על ערכים אנושיים ועל זכויות אדם בכל העולם. זה מתחיל בישראל אבל לא יגמר בישראל והאלימות הזו תגיע לכל מקום, לטרור אין גבולות. המלחמה בעזה תמנע את התפשטות הטרור בעולם.
• מטרת המלחמה היא לשחרר גם את עזה והפלסטינאים משלטון הטרור.
• ההפגנות הפרו-פלסטינאיות בעולם מכוונות למחיקה של ישראל ולא לשלום במזרח התיכון.
•  לחמאס ומנהיגיו לא אכפת להקריב אזרחים פלסטינאים, גם ילדים, לכן הוא מדבר עליהם במונחים של קדושים ושאהידים ובוחר לפעול מבתי חולים, מבתי ספר, ומגני ילדים. צה”ל לעומת זאת, עושה מאמץ מירבי כדי לצמצם את הנזק לאוכלוסיה אזרחית.
• כשחמאס יצא להתקפה ב-7 באוקטובר הוא ידע מה יהיה היקף התגובה הישראלי וכמה קורבנות זה יגבה בצד הפלסטינאי.
• החמאס כיוון לפגוע באזרחים, משפחות, ילדים, גברים נשים וזקנים, ולא היתה לו שום מטרה צבאית.
• כשמגיבים – תמיד חשוב לחזור לקונטקסט ולהזכיר שהמלחמה התחילה ב-7 באוקטובר, אחד מאירוע הטרור הגדולים בדורנו, שלפניו היתה הפסקת אש, ומה קרה באותו יום.